ינואר 2025, אנחנו עדיין המלחמה אבל סוף סוף תושבי הצפון יכולים להתחיל לחשוב על החזרה הביתה, ולמרות שהעתיד עדיין לא ממש ברור, יש תקווה עמוקה לשקם את החיים בחזרה, תקווה לחזור לאיזה סוג של שגרה ושקט וכמה שיותר מהר, יותר טוב.
מתחילת המלחמה ישובים שלמים חיים מנותקים מחיי היום יום שלהם, מפונים למלונות, לבתי משפחות או נאלצים להשכיר בתים במקומות אחרים שהם לא חשבו שיגורו בהם על מנת לייצר שגרה כל שהיא לילדים.
ואני כמתכננת, קפאתי.
מי בכלל חושב על תכנון הבית שלו? למי יש מקום להתחיל לדבר על מה הוא "בית החלומות" שלו, מה הוא תמיד רצה בבית?.. איך אני עכשיו שואלת אנשים על החיים והדינמיקה בבית, כשהם גרים בחדר במלון.
איך אני מדברת על יצירת מקום בטוח ושלו, על המרחבים הפרטיים ביותר שלנו כשיש משפחות שבכלל אין להם בית לחזור אליו?
כל תחושת היצירה והיצירתיות נעלמה לי, וטבעתי בפסימיות.
ינואר 2025 ואני רואה ושומעת שיש משפחות המתכננות את החזרה הביתה, שנמאס להם להרגיש תלושים, שרוצים את תחושת הקרקוע והשייכות שוב.
משפחות שכמהות לתחושת הבית, למרות שאין להם ממש לאן לחזור.
בזכות אותן משפחות החלטתי על יוזמה ותרומה של אדריכלות בישובים מפונים - משהו שגם יתרום לי ויוציא אותי מהבור הפסימי ששקעתי לתוכו והחלטתי לעשות פרוייקט פרו-בונו עבור משפחה אחת שביתה נהרס ואינו ראויי למגורים יותר, משפחה אחת שאעזור לה לשקם את הבית ואולי מתוך הצעד הזה הם וגם אני נוכל נתחיל כל אחד בדרך שלו את החלק הבא, אולי טיפה אופטימי יותר.
מוזמנים ליצור איתי קשר אם זה מתאים לכם.
